הטעות הגדולה

אלפי שנות היסטוריה של שנאה לעם ישראל הביאו להתפתחות תובנה מוטעית מיסודה של העובדה שאנחנו עם סגולה עם יכולת מסוגלות (סגולה) להיות אור לגויים היא הגורם לשנאה העזה כלפינו ובמקביל להתפתחות רצון להיפטר מכל סממן של שוני להפוך להיות ולהדמות לכל העמים בחזקת לא עוד " עם לבדד ישכון ובגויים לא יתערב " המחשבה שאם "נרד" מהעניין שביכולתנו ובאחריותנו להיטיב לעולם ולגאול אותו מייסוריו ננטרל את השנאה לא יראו בנו עם מתנשא שחושב עצמו ייחודי.

הגיע הזמן להתעורר ולהבין שזו טעות גדולה ונהפוך הוא !!! שנים של פרוד ופחד בתוכנו איבוד זהותנו האמתית והגבוהה בהם איננו ממלאים את יעודנו ומספקים ליתר העמים את הטובין שביכולתם להביא להם גאולה הם הם הסיבה לשנאה ולהתגברותה הם שיוצרים את הדחיה וגורמים לרצון לחסל אותנו שהרי אם כך הוא אין בנו צורך ועדיף להיפטר מאיתנו ואף להשמידנו כליל.

אם רוצים אנו לסלק את ההתנגדות אסור לנו לברוח מייעודנו !!! כי למעשה אומות העולם מצפים מאיתנו לקיים הלכה למעשה את היעוד שלנו מקדמת דנא לשמש אור לגויים. יודעים הם עמוק בפנים שיש לנו במהותנו את היכולת לכך ואת זה מחכים שסוף סוף נגשים. הם מכירים בכך שביכולתנו להיטיב להם ולשחרר אותם(שהרי מן המפורסמות הוא שיצאנו בעצמנו מעבדות לחרות) ואיננו עושים זאת אלא בוחרים להתעלם מסבלם ולברוח מהמשימה כיונה הנביא אם כך אין בנו טעם (כאותו לולב) ומוטב לאבד אתכם לזרוק אתכם לים.

"ויהי דבר ה' אל יונה…קום לך אל ננוה… ויקם יונה לברוח וימצא אניה וירד בה… וה' הטיל רוח גדולה אל הים…. ויראו המלחים…. ויאמרו אליו באשר למי הרעה הזאת לנו… מה מלאכתך… ויאמר אליהם עברי אנוכי…שאוני והטילוני אל הים כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם… וישאו את יונה ויטילו אל הים ויעמוד הים מזעפו….ויראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים…" תרי עשר ספר יונה. בתפילה שנתקן טעותנו במהרה בימינו נביא אור גדול על כל יושבי תבל ונשמח בתורתנו

האם נוכל אי פעם להיפטר מהשנאה והאנטישמיות נגדנו?

הצעה להבנת הדברים באופן שונה מהמקובל. מזה זמן מה אנו ניצבים בארץ ובעולם בפני משברים בכל התחומים (כלכלי, בריאותי, חינוכי, אקולוגי, בטחוני…) זה הזמן שבו נדרש מאיתנו לממש את תפקידנו לשמש יועצים/מאמנים לעולם. תפקיד תובעני שהוטל עלינו משכבר הימים. נבחרנו לכך וכל בריחה מהבחירה מביאה עלינו גלי אנטישמיות ושנאה. זו דרכה של האנושות לדרוש מהעם היהודי לספק את הסחורה " the goods".

תיקון העולם חל עלינו ויש לנו את היכולת לכך מאחר והיינו כבר במצבי תודעה גבוהים של אחדות וערבות במהלך ההיסטוריה הארוכה שלנו ולשם צריכים אנו לחזור a.s.s.p. ומשם ולשם עלינו להוביל את כל האנושות. לאותה ערבות, חברות/חבור, ואהבה. לא את הראש היהודי הממציא פטנטים וזוכה בפרסים הם מבקשים כי אם את הלב היהודי החם ,דואג ואוהב – את "האימא היהודייה" שבזכותה מתקיים אותו חוסן ששומר עלינו כבר אלפי שנים. את היכולת הזו דורשים מאתנו לספק את "ואהבת לרעך כמוך" " הכלל שבו כידוע מסתכמת התורה כולה.

רק לב חם דרוש להם זה מה שחסר ואת זה עמי העולם חשים שאנחנו מעלימים מהם. בשל כך שונאים ומאשימים אותנו כגנבים, כרעים, אשמים בכל הצרות בעולם. והם צודקים יש לנו את הסגולה/היכולת לפתור באחת את כל הבעיות ,היינו שם כעם לבדד ישכון וכעת הזמן לחזור לשם ובגדול עם כל האנושות. את ה"נס" הזה של תיקון עולם עלינו לחולל, לא יהיה מכך מנוס העולם יאנוס אותנו לכך. כי שתי אוקטבות יש לארץ ישראל. באוקטבה הנמוכה היא ארץ שחיה על חרבה ואוכלת את יושביה מלאת שנאת חינם וחמס.

באוקטבה הגבוהה היא ארץ זבת חלב ודבש, מלאה אהבת חינם, ארץ שקורנת אור ואהבה, ארץ קדושה, שקדושתה ניגרת ממנה כדבש וחלב. זכותנו ההיסטורית על הארץ מקנה לנו את האוקטבה הנמוכה בלבד – הארץ הפיזית שאין בה לא שלום ולא שלווה. אם נשלים את זכותנו ההיסטורית, ייעודנו ההיסטורי ,שלוב שמהווה את זכות האבות המלאה שלנו על הארץ, נתברך באוקטבה הגבוהה. ממוש היעוד ההיסטורי של עם ישראל הבאת כל יושבי תבל לעולם מתוקן יגרום לארץ לשקוט.

תהיה זו ארץ ישראל הפיזית והרוחנית גם יחד שמתקיים בה רצון האל מצד תושביה והוא מצידו יעשה שלום עלינו כבמרומיו אז נוכל לומר " מה טובו אוהליך יעקב, משכנותיך ישראל." אז נשיר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". עולם אחד לב אחד one world one heart

מי יכול לקבל בלי סוף?!

קבלה מתחילה מבריאת רצון, רצון לקבל תענוג, יש מאין. וחכמת הקבלה מסבירה על השיטה להידמות לבורא, להיות אדם. הרצון לקבל שואל, מה אני אקבל מזה?! אנחנו רצים כל החיים למלא את הרצונות (החסרונות) שלנו, אוכל, מין משפחה, כסף, כבוד/שליטה, מושכלות. כשממלאים אחד, מגלים אחר יותר גדול, ולא רואים סוף. לכן, החכמה היא ללמוד איך לקבל תמיד בלי גבול בחיים שלנו, יש לנו כח לעמול לקבלת תענוגות.

המקובלים כותבים בכתביהם, שעל כולנו להגיע למצב של קבלה אין-סופית. אבל כדי שיהיה כח לקבל את זה, קודם צריך לעבוד, עבודה רוחנית. עבודה רוחנית מתבצעת לפי בחירה חופשית, כי אם לא, חוזרים לחיים של מירוץ אחרי תענוגות. חכמת הקבלה זו דרך מרתקת, מעל כל דמיון והפוך לכל השיטות האחרות, אשר מכוונת את האנושות להגיע לחיים טובים ונצחיים האמת נצחית והשקר זמני.

אם כך, מדוע אין נהירה לחכמת הקבלה. עד הדור שלנו, "דור האחרון", לא היה מותר לכולם ללמוד את חכמת הקבלה, אלא ליחידי סגולה. מתחילת מאה זאת, כולם ללא יוצא מן הכלל, יכולים ואף חייבים ללמוד את חכמת הקבלה. המטרה היא להגיע לתיקון עולמי. "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", (בראשית א, כז); המילה "בצלמו" מרמזת על התיקון, שנהיה דומים לו, דבוקים אליו.

"כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ" (דברים יא, כב); "ללכת בכל דרכיו", דרכו היא להשפיע, "טוב ומטיב" (ליקוטי תפילות חלק ב תפילה יח). לכן התיקון הוא להיות משפיע כמוהו. ולהיות "טוב", לפי חכמת הקבלה, לומדים איך לקבל אין-סוף בדרך להשפיע דווקא.

מגיהנום לגן עדן בחיוך אחד

יש לפני 14 לקוחות! זהו אני קועה כאן לנצח. כולו למסור ציוד, חצי דקה וללכת. אבל התור המקוצר הוא למי שרוצה לקנות לא לעזוב. רוצה לעזוב תמתיני עד שתתיאשי. בחוץ 40 מעלות, המזגן בקושי עובד, מכשיר המים מקולקל. בקיצור גיהנום עלי אדמות. מסביב פרצופים כועסים, עצובים. כולם על הסף, גם מקבלי השירות גם הנותנים. גיהנום.

בחור צעיר מתמתח בעייפות, מולו אין לקוח. הוא מנסה להתחבא מאחורי מס המחשב, ולהסתכל לכל הפינות רק לא לראות את הלקוחות הממתינים. העצבים עולים, אוזניים מקבלות צבע ארגמן ושורפות. מה הוא יושב שם ואנשים כאן מתינים, אני עם הקופסא המזורגגת הזו רק לתת וללכת. "תרגעי" שופכת על עצמי כוס מים על הראש בדמיוני. היתי בכיסא הזה פעם, זה ממש לא קל לשרת אנשים במיוחד פרונטלית, כשיש טור ארוך כולם עצבנים וכשאת יוצאת לשירותים או לקחת כוס מים את המלווה במבטים שמוכנים להרוגיך, על זה שהיעזת לעזוב את מקומך. אני יודעת שכל אדם צריך רגע לעצמו, לנוח, לאסוף את עצמו, להתמתח. רגע של שקט. רגע של מנוחה. עוד 5 דקות באמת לא ישנו שום דבר. גם לא 10.

תופסת בזווית העין את עיניו של הבחור, עיניים עצובות ועייפות. מחייכת בזווית הפה. "מה מספר שלך?" הוא שואל בלי קל, סוגר את הפה שאף אחד לא יראה. "בואי", מסמן לי עם היד בעדינות. לפני עוד 7 מספרים. מסתכלת מסביב בחטף. מתיישבת, לא נעים אבל לא יכולה לסבול יותר.

בשתי דקות שומעת כל מה שחבריו לעבודה חושב על הלקוח שהרגע עזב. איש כבן שבעים חייכן. וגם על הלקוח שלפניו, אותו לא ראיתי. לא נעים, זה מה שחושבים אנשים על אנשים. בלב רע אבל ממשיכה לחייך לבחור "שלי", נראה שהוא ממש זקוק לזה.

יצאתי מותשת מיד התיישבתי בבית קפה להתקרר ולהירגע. מה שהבנתי מאירוע הזה, שכולנו אנשים, אלה שנותנים שירות, אלא שמקבלים. כולם זקוקים ליחס טוב, לחיוך, מילה טובה, להבנה, לתודה. שוב החיים מוכיחים לי שרק אם נפתח יחסים טובים אחת עם השני – דואגים, מתחשבים, קרובים – החיים שלנו יהיו יפים יותר. אז בואו פשוט נתחיל לחייך זה לזה, להודות לנותני שירות, כאילו היה זה הבן שלי, אחותי, חברתי, בן משפחתי. ומישהו יעשה כך לבני, אחותי, חברתי, בן משפחתי. לי.