מגיהנום לגן עדן בחיוך אחד

יש לפני 14 לקוחות! זהו אני קועה כאן לנצח. כולו למסור ציוד, חצי דקה וללכת. אבל התור המקוצר הוא למי שרוצה לקנות לא לעזוב. רוצה לעזוב תמתיני עד שתתיאשי. בחוץ 40 מעלות, המזגן בקושי עובד, מכשיר המים מקולקל. בקיצור גיהנום עלי אדמות. מסביב פרצופים כועסים, עצובים. כולם על הסף, גם מקבלי השירות גם הנותנים. גיהנום.

בחור צעיר מתמתח בעייפות, מולו אין לקוח. הוא מנסה להתחבא מאחורי מס המחשב, ולהסתכל לכל הפינות רק לא לראות את הלקוחות הממתינים. העצבים עולים, אוזניים מקבלות צבע ארגמן ושורפות. מה הוא יושב שם ואנשים כאן מתינים, אני עם הקופסא המזורגגת הזו רק לתת וללכת. "תרגעי" שופכת על עצמי כוס מים על הראש בדמיוני. היתי בכיסא הזה פעם, זה ממש לא קל לשרת אנשים במיוחד פרונטלית, כשיש טור ארוך כולם עצבנים וכשאת יוצאת לשירותים או לקחת כוס מים את המלווה במבטים שמוכנים להרוגיך, על זה שהיעזת לעזוב את מקומך. אני יודעת שכל אדם צריך רגע לעצמו, לנוח, לאסוף את עצמו, להתמתח. רגע של שקט. רגע של מנוחה. עוד 5 דקות באמת לא ישנו שום דבר. גם לא 10.

תופסת בזווית העין את עיניו של הבחור, עיניים עצובות ועייפות. מחייכת בזווית הפה. "מה מספר שלך?" הוא שואל בלי קל, סוגר את הפה שאף אחד לא יראה. "בואי", מסמן לי עם היד בעדינות. לפני עוד 7 מספרים. מסתכלת מסביב בחטף. מתיישבת, לא נעים אבל לא יכולה לסבול יותר.

בשתי דקות שומעת כל מה שחבריו לעבודה חושב על הלקוח שהרגע עזב. איש כבן שבעים חייכן. וגם על הלקוח שלפניו, אותו לא ראיתי. לא נעים, זה מה שחושבים אנשים על אנשים. בלב רע אבל ממשיכה לחייך לבחור "שלי", נראה שהוא ממש זקוק לזה.

יצאתי מותשת מיד התיישבתי בבית קפה להתקרר ולהירגע. מה שהבנתי מאירוע הזה, שכולנו אנשים, אלה שנותנים שירות, אלא שמקבלים. כולם זקוקים ליחס טוב, לחיוך, מילה טובה, להבנה, לתודה. שוב החיים מוכיחים לי שרק אם נפתח יחסים טובים אחת עם השני – דואגים, מתחשבים, קרובים – החיים שלנו יהיו יפים יותר. אז בואו פשוט נתחיל לחייך זה לזה, להודות לנותני שירות, כאילו היה זה הבן שלי, אחותי, חברתי, בן משפחתי. ומישהו יעשה כך לבני, אחותי, חברתי, בן משפחתי. לי.